הלכה בדלת האחורית

על חוק הלאום והשאלה היהודית

דווקא ראייתה של ישראל כמדינת העם היהודי מחייבת השתחררות מן הכפייה הדתית המאפיינת רבים מחוקי המדינה

03/12/2014 10:45

תגיות: חוק הלאום ·  ראש הממשלה ·  מסורת אורתודוקסית ·  גיור ·  הלכה ·  אורי רגב ·  כפייה דתית

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפגישה עם חיילים שעומדים לפני גיור בצה"ל. צילום: עמוס בן גרשום, לשכת העיתונות הממשלתית, באמצעות פלאש 90

הרבה דובר ונצעק בתקופה האחרונה בנוגע ליוזמת החקיקה המבקשת לחזק ולעגן בחוק יסוד את זהותה של ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. אינני מבקש לנקוט עמדה באשר לתבונה ולצורך שבחקיקה מעין זו, אלא להאיר מעט שני היבטים בעייתיים של התוכן היהודי הכלול בחקיקה המתוכננת, אף בגרסתו המעודכנת של ראש הממשלה.

כביטוי מובהק לקשר של מדינת ישראל עם עם ישראל, מדגישה ההצעה כאחד מיעדיה של המדינה את ״חיזוק הקשר עם העם היהודי בתפוצות״. גישה עקרונית זו מתיישבת עם ההכרה הגוברת בחשיבות האסטרטגית של קשרי ישראל-תפוצות, אשר אובחנה זה מכבר גם על ידי המועצה לביטחון לאומי. ברוח זו יזם ראש הממשלה גם פרויקט שאפתני משותף עם יהדות התפוצות לחיזוק הקשר של הדור הבא בעולם היהודי עם ישראל, בהשקעה מתוכננת של מאות מיליוני דולרים בשנה, וברוח זו מוצאים אנו בין מרכיבי החקיקה המוצעת כי ״המדינה תפעל לשימור המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי, להנחלתה ולטיפוחה בארץ ובתפוצות״.

המדובר במרכיב עקרוני וערכי אשר קשה להפריז בחשיבותו, אם רק היה נאמן באמת למשמעות המלים שבהן ההצעה עושה שימוש. בתיאור ה״מורשת״ מדברת ההצעה, כאמור, בעיקר על מרכיבי התרבות וההיסטוריה היהודיות, ולא על המסורת הדתית כשלעצמה, ובוודאי לא על המסורת האורתודוקסית. הדבר מתיישב עם האופי הפלורליסטי של העם היהודי, אשר רק מיעוט קטן שלו מזדהה עם התפיסה האורתודוקסית של היהדות ורובו המכריע דוחה פרשנות זו ואוחז במגוון פרשנויות עשיר, בין חילוניות ובין דתיות לא-אורתודוקסיות. במציאות זו, אך מובן וטבעי הוא כי המורשת היהודית שישראל תפעל להנחיל רחבה הרבה יותר מן המורשת הדתית, ובוודאי מזו האורתודוקסית. ברוח זו, ניתן היה לצפות כי בבואנו לעגן במסמך חוקתי את מחויבותה של ישראל לחזק את זיקתה לקהילות היהודיות בתפוצות, הדבר ייעשה באופן אמין ואמיתי, היינו, בהתבסס על כבוד ליהדות התפוצות ונכונות להכיר בה, על גווניה וזרמיה, בין דתיים ובין חילוניים, כשווי זכויות ב״מדינת הלאום של העם היהודי״. אלא שהאמת כמובן שונה, ומדינת ישראל מתייחסת לרובם של יהודי התפוצות, ובוודאי לבני הדור הבא, כאל יהודים סוג ב׳ או כאל לא-יהודים כלל, אשר אם היו בוחרים לעלות ארצה, למשל, היה מתברר להם כי מרבים מהם תישלל הזכות החוקית להקמת משפחה. כך נשללת זכות זו כיום מלמעלה מ-300,000 אזרחים ישראלים יוצאי ברית המועצות לשעבר, אשר אביהם או סבם יהודי, אך לא אמם, וכך נוהגת ישראל בעולים מארצות המערב שהם גרים, ילדי גיורות או צאצאים של נישואי תערובת שבחרו לקשור את גורלם עם ישראל, מדינת העם היהודי, אשר חרתה על דגלה את ערכי ״חופש הדת והמצפון״ אך בפועל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם שמונעת מרבים מאזרחיה את זכות היסוד לנישואין.

בדומה לכך, מפתיע מאוד לראות בהצעות החוק, לרבות בנוסח של ראש הממשלה, את הניסיון להכניס את ההלכה בדלת האחורית. ההצעה קובעת כי ״המשפט העברי ישמש מקור השראה לכנסת״, בצד העתקת הנוסח של חוק יסודות המשפט משנת 1980, שלפיו במקרה של לקונה על בית המשפט להכריע לאור ״עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל״. לא

רק מיעוט קטן של העם היהודי מזדהה עם התפיסה האורתודוקסית של היהדות ורובו המכריע דוחה אותה ואוחז במגוון פרשנויות עשיר

במקרה אין מגילת העצמאות מתייחסת להלכה, אלא בבואה לתת תוכן להכרזה על ״הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל״ היא קובעת כי מדינת ישראל ״תהא מושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל״. כך, גם כאשר ישראל ביקשה להשתחרר מזיקתה למשפט האנגלי אשר נותרה בתוקף במקרה של לקונות בחוק עשרות שנים לאחר קום המדינה, כאמור בחוק יסודות המשפט – קבעה הכנסת כי את ההשראה והמקור לפסיקה ימצאו בתי המשפט באופן סלקטיבי במורשת ישראל, היינו – בהתבסס על עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום. והנה עתה מבקשת הצעת החוק לעשות את מה שלא עשתה מגילת העצמאות ולא עשתה הכנסת בעבר, מסיבות טובות ומוצדקות, ולהכניס את ההלכה מן הדלת האחורית. אין שום קשר בין סעיף זה לבין הרצון לעגן את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא לשיטתם של מי שחושבים שישראל לא תוכל להיות מדינת העם היהודי ללא הישענות על המשפט העברי, וזאת ללא בחירה וצמצום דוגמת אלא שהנחו את מייסדי המדינה או את הכנסת בעבר. ואין אלא לתהות, האם האבות והאמהות של הצעה זו סבורים שראוי כי הכנסת תשאב את השראתה, למשל, מן הדינים המורים על עונש מוות למחללי שבת, או שמא מן החוקים השוללים את זכותה של אשה נשואה לשוויון ברכוש המשפחתי ובירושה, או אלה הפוסלים נשים וחירשים לעדות, או אלה המורים על סקילת אשה נואפת אך לא בעל נואף וכד׳? ברור שיש כאלה השואפים להשליט על ישראל את חוקי התורה וההלכה, ויש מהם המכהנים בכנסת ובמשרות רבניות במימון המדינה ובסמכותה. לשיטתם של אלה – חוקי הכנסת הם חוקות הגויים, ובתי המשפט של המדינה הם ערכאות של נוכרים. אך לא ברור מדוע סבור ראש הממשלה כי אם לא יעלה את ההלכה לרמת מקור השראה לחקיקת הכנסת תיפגע זהותה של ישראל כמדינת הלאום. מה בדיוק חסר בעיניו בשיקול דעתם של מייסדי המדינה ושל מחוקקי חוק יסודות המשפט שמצריך ומצדיק את הכנסת המשפט העברי לחוקת המדינה.

כאמור בראשית הדברים, אינני מבקש להכניס ראשי לוויכוח על חקיקת חוק הלאום, וכמו רובם המכריע של הישראלים ושל יהודי העולם – גם אני רואה את ישראל כמדינה יהודית, אך ברור לי כי דווקא ראייתה כמדינת העם היהודי מחייבת כיום השתחררות מן הכפייה הדתית המאפיינת רבים מחוקי המדינה, דוגמת חוקי הנישואין הסותרים את אותם ערכים של חירות, צדק וזכויות האדם ופוגעים במטרה המוצהרת לחזק את זיקתה של ישראל ליהדות העולם. יהדות העולם ויהדות זמננו אינן מתאפיינות על ידי ההלכה, ואם מבקשים לחולל מהפך חוקתי כיום בדרך של עיגון זהותה היהודית של ישראל – חשוב כי ראש הממשלה יהיה קשוב לרצונם של מרבית האזרחים בישראל ושל יהדות התפוצות וינצל את ההזדמנות כדי לתת הגנה חוקתית להבטחת מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון, החיוניים לחיזוקה של ישראל הן כדמוקרטיה והן כמדינה יהודית, ובלעדיהם תתערער זיקתה ליהדות העולם.

גרסה מקוצרת של המאמר הופיעה ב"מעריב" ב-30.11.2014