נשמה יתרה

ישראל – אפס בחופש דת

דברים שנשא מנכ"ל חדו"ש, הרב עו"ד אורי רגב, בטקס שבו הוענק לו תואר ד"ר לשם כבוד מטעם ההיברו יוניון קולג'

21/11/2011 18:32

תגיות: שוויון בנטל ·  מיהו יהודי ·  צדק חברתי ·  אורי רגב ·  היברו יוניון קולג'

הפגנה למען ירושלים חופשית בכיכר ספרא. צילום: אביר סולטן, פלאש 90

בפרשת וירא, שקראנו בשבת האחרונה, בין תיאור הכנסת האורחים המופתית של אברהם אבינו לבין תיאור מאבקו עם הקב"ה בניסיונו להציל את סדום מחורבן בשל חטאיהם הרבים, מוצאים אנו את המפתח לאחת מתפיסות היסוד של היהדות – רעיון העם הנבחר.

המקרא כותב מפי ה' [בראשית, י"ח, 17]: "יז וַיהוָה, אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. יח וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ. יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו". לא תפיסה גסה ופשטנית של בחירת ישראל, כביכול זכה עמנו בעליונות טבועה, בנשמה שלא ניתנה לשאר העמים, או שאר רעיונות עוועים שהועלו במהלך הדורות ועד ימינו.

ישראל עומדת על פרשת דרכים בכמה וכמה מישורים. יש לקוות שישראל שלאחר מחאת האוהלים אשר שטפה את כיכרות הארץ וכבישיה, לא תהיה זהה לזו שקדמה לה. מאות אלפים הגיעו לכינוסי המחאה. אמנם מחאה זו התהדרה בקריאה החוזרת, "העם רוצה צדק חברתי", אך האמת ניתנת להיאמר – עיקרה נסב על סדר כלכלי חדש, שייטיב עם מעמד הביניים, ולא על תביעה הוליסטית ומקיפה לצדק חברתי, לא מבחינת נושאי המחאה ולא מבחינת נשואיה, דוגמת המיעוטים בישראל שעניינם כמעט ולא נזכר, או ההקצנה הדתית הגוברת. הדרת נשים מקמפיין הפרסום של ארגון אדי לעידוד השתלות איברים היא רק הביטוי האחרון שלה, והיא הביאה את ראש המוסד לשעבר לזעוק בימים אלה כי זה איום גדול יותר על ישראל מאשר האיום האיראני.

על סדר היום הלאומי ניצבות סוגיות של שלום וביטחון, חינוך, פיתוח אורבני ואיכות הסביבה, מרכז ופריפריה, התחדשות החזון הציוני, דת ומדינה, מיעוטים, פליטים ועובדים זרים ועוד רבות אחרות. אנו המכונסים כאן במעמד חגיגי זה, בין אזרחי ישראל ובין מנהיגות מקרב יהדות התפוצות וחברי חבר הנאמנים של ההיברו יוניון קולג' – מכון למדעי היהדות, שותפים לשאיפה לקדם את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכך אין אנו שונים ממליונים בישראל ובתפוצות המתמודדים עם שאלות אלה. עלינו לשאול מה הוא ייחודנו, מה הנשמה היתרה שאנו מוסיפים למאבק זה.

ודאי – לכל אחד מאתגרים אלה יש גם נדבך ייחודי דתי, הגם שרבים שוחרים צדק חברתי מסיבות ומתפיסות עולם שונות, ולאו דווקא בשל הערך הדתי של "חביב אדם שנברא בצלם", "צדק צדק תרדוף" והמצווה לדאגה לצרכיהם של "הגר, היתום והאלמנה".

בשלושה תחומים נשמע גם נשמע קולה של הדת, במפורש ובמשתמע, אבל בדרך כלל לגריעותא ולא לעליותא: בתחום שוויון מעמד האישה, בתחום היחס למיעוט הערבי ובתחום חופש הדת והמצפון. דווקא בתחומים אלה חשובה במיוחד קולה של היהדות המתקדמת ושותפיה, מן היהדות האורתודוקסית ועד ליהדות ההומניסטית. בתחום הראשון ידועים הדברים, ויש לברך על פועלה של התנועה בעולם ובישראל, ושל ההיברו יוניון קולג', ההולכים כחלוץ לפני המחנה, בהצבת דגמים של שיתוף ושוויון לנשים בחיים הדתיים, יש לברך במיוחד על כך שבשנים האחרונות התעוררו קולות במחנה האורתודוקסי המבקשים לקדש את החדש ולשדרג את מקומה של האישה בחיי הדת. עבודתם החלוצית ראויה לכל ברכה והערכה, במיוחד בידיעת האתגרים והמכשולים המוצבים בדרכן של קבוצות אלה ליעדן.

עם זאת, תופעות שהתפתחו בישראל בשנים האחרונות, ומציאות של הקצנה דתית בחסות מושג ה"צניעות" וה"מהדרין", אשר תוצאתה גידול מטאורי של קווי ההפרדה בתחבורה הציבורית, הפרדה גוברת בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, במרחב הציבורי משירותי הרפואה ועד למרכולים, ועתה אף איום על מקומה של האישה במערכת הצה"לית אשר הביא בימים אלה 19 אלופים לשעבר להזהיר מפני המדרון החלקלק שבו החילונו להידרדר. בית המשפט העליון נחלץ ברפיסות מה להגן על ערך שוויון מעמד האישה וכבודה, אך המציאות בשטח אינה מבשרת טובות, ועם כל הישגי העבר – המאבק עוד לפנינו.

יש לי רבות לאמר בנושא מקומה העגום של הדת בכל הנוגע למימוש הערך שאמור היה להנחותנו עת שאנחנו מחדשים את חיינו הלאומיים במדינת ישראל הריבונית: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם... ואהבת לו כמוך", אך לצערי מגבלות הזמן מונעות ממני לעשות זאת.

אתייחס לפיכך בכמה מלים לתחום השלישי, אשר לו הקדשתי את רוב שנותי בעבודתי המקצועית והציבורית: קידום החזון של ישראל שבה חופש הדת והמצפון אינם רק הבטחה שנחרטה עלי מגילת העצמאות – אלא מציאות הלכה למעשה. כבר בלימודי המשפטים שלי, לפני כארבעים שנה, הקדשתי את מרב תשומת לבי לשאלות הגיור והנישואים בישראל, והניתוח המשפטי שעשיתי אז הפך לימים לנדבך לעתירות המשפטיות שהיו לאבני דרך במאבק על "מיהו יהודי" שניהלתי עם עמיתי ועמיתותי במרכז לפלורליזם יהודי. כבר אז ביקשתי להוסיף על לימודי המשפטים לימודי פילוסופיה יהודית ותלמוד, בתחושתי כי זירת ההתמודדות הקיומית המדברת אל לבי, ואשר לא ניתן להגזים בחיוניותה לעתידה של מדינת ישראל – היא שאלת הזהות היהודית של הפרט, החברה והמדינה, עם סיומה של המאה העשרים וכניסתנו לאלף השלישי, עם הקמתה המחודשת של הריבונות הלאומית והאתגר של עיצובה מדינה שתהיה הן יהודית והן דמוקרטית, מתקדמת ונאורה.

היו לא מעט הישגים במהלך השנים, ועלינו להתברך בהם. מוסד זה הוא מן הסמלים החשובים שלהם, בפיתוחה החלוצי של תוכנית רבנות להכשרת ישראלים, בפתיחתה של תוכנית הרבנות לפני נשים, במיצוב אתגר הכשרת הרבנים המתקדמים מעיסוק אזוטרי שהצריך מאמצים אדירים לגיוס תלמידים ועד לתוכנית שבה לומדים עשרות תלמידים ורק מגבלות משאבים על הכשרתם והשמתם של הבוגרים מונעים קבלתם של נוספים הפונים לקולג', בפתיחת שערי הקולג' בפני אוכלוסיות מגוונות לרבות מקרב זרעי ופרחי ההתחדשות היהודית מחוץ לשורותיה של התנועה הרפורמית, בעיצובן של תוכניות חדשניות בתחום המזור הרוחני לחולים והחינוך היהודי. עדיין זכורה לי התייחסות התקשורת בראשית הדרך, כאשר התעקשו לקרוא לכל רב רפורמי "ראביי", ועד

רוב מכריע של 80% ומעלה רוצים לראות את חופש הדת והשוויון בישראל הופכים למציאות

היום – כאשר הופעתם של בוגרי ובוגרות הקולג' בכל ערוצי התקשורת הפכה להיות דבר מצופה ומובן מאליו, וביטוי אותנטי להתפתחות היהדות בישראל.

עם זאת, בל נשגה באשליות. הפער בין המציאות לבין החזון כואב ולעתים אף מתרחב. מדד חופש הדת, אשר התפרסם לראשונה במסגרת מדד הדמוקרטיה השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ואשר נותן לישראל ציון "0" בתחום חופש הדת וממקם אותה בקבוצה הנמוכה ביותר בסולם ההשוואתי הבינלאומי, בצדן של ערב הסעודית, סוריה וסין – הוא רק תזכורת עדכנית לפער זה. מציאות שבה מאות אלפי אזרחים ישראלים אינם יכולים כלל להינשא; אשר בה מתקיימות מדי יום אלפי נסיעות של קווי תחבורה ציבוריים שבהן נדרשים נשים לשבת מאחור; אשר ביטחונה וכלכלתה מאויימים על ידי תופעה של "חברת לומדים" שתפחה מ-400 הפטורים מן השירות הצבאי שהעניק בן גוריון לאברכים פליטי השואה, לכ-65,000 משתמטים מן השירות הצבאי כיום בתואנה של "תורתו אומנותו", כ-15% ממחזור הגיוס וידיעה שאם לא יתחולל שינוי יגדל אחוז זה בעוד שנים ספורות ל-25%; הדרישה לקבל מקופת המדינה את צרכיהם של למעלה מ-100,000 אברכים תוך סירוב לצאת לשוק העבודה ולדאוג לפרנסתם ולפרנסת בני משפחותיהם – תופעה שאין לה תקדים בתולדות ישראל ולא אח ורע בכל התפוצות שבהן מתגוררות קהילות יהודיות; אשר בה לא זו בלבד שאין מקדמים בברכה גרים רפורמים וקונסרבטיבים לעם היהודי ונוהגים בהם כביהודים וכאזרחים סוג ב' – אלא שההקצנה הדתית מביאה לכך שגם את הרב עובדיה יוסף כבר תיארו בגרפיטי במאה שערים כ"רפורמי" והרב דרוקמן, המוביל את רשות הגיור מטעם הממשלה, זכה לתואר המפוקפק "רשע" בפסיקת בית הדין הרבני הגדול וגיוריו בוטלו, כמו גם סימן השאלה הגדול שהוצב באשר לכשרותם של החיילים הגרים.

בישראל מסרבות המפלגות הפוליטיות להתייצב בחזית השינוי הדרוש, מתוך קיבעון פוליטי המעדיף את מכירת זכויות האזרח וכבודו תמורת נזיד העדשים של קולות המפלגות החרדיות, על פני הקמתה של קואליציה אזרחית החיונית לקימומן של הציונות והדמוקרטיה. רובן המכריע של סוגיות אלה גם לא עלו בכינוס הפדרציות היהודיות שהתכנס בראשית החודש בדנבר, והמנהיגות היהודית שם, ברובה, מסרבת עדיין לפקוח את עיניה ולהבין את האתגר הקיומי המשותף העומד בפנינו מעבר למאבק המסורתי מדי כעשר שנים על "מיהו יהודי".

למרות כל זאת, ניתן עדיין לקיים אופטימיות זהירה, ולדעת שאפשר לחולל מפנה ולשנות את פני המציאות. עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון, שאני עומד בראשה כיום, עוסקת בין השאר בבדיקה תקופתית מעמיקה של עמדות הציבור בישראל. מחקרינו מצביעים באופן עקבי על רוב מכריע של 80% ומעלה הרוצים לראות את חופש הדת והשוויון בישראל הופכים למציאות, על אחוז דומה שמביע אי שביעות רצון ממדיניות הממשלה בנושאי דת ומדינה, על רוב עקבי הרוצה בפלורליזם, בחופש בחירה בנישואים, בשוויון בנטל, באכיפת תוכנית הליבה, בהכרה בגיורי כל הזרמים ביהדות ועוד.

ישראל נמצאת על פרשת דרכים. בפניה מאבק קיומי, שחזו תיאודור הרצל וחיים ויצמן עוד טרם הוקמה, בצפותם כי ניאלץ לקיים מלחמת תרבות להגנת חופש הדת וטובת המדינה אם חפצי חיים אנחנו. אסור לנו להיות שבויים בעדינות יתרה במאבק זה, הצריך להיות מונחה על ידי האסטרטגיה המשולבת הידועה מן המקרא: "סור מרע ועשה טוב". עלינו להגביר את אורה של היהדות, ובד בבד להיאבק בחושך המאיים בכל זירה אפשרית – ציבורית, תקשורתית, משפטית.

זה מאבק שבו ישראל והתפוצות צריכות לשתף פעולה. לקולג' חשיבות מכרעת בתחום זה, בהפנמת הצורך הגורלי במאבק קיומי זה, ותרגומו המעשי בדרך הכשרת הרבנים, המחנכים, החזנים והעובדים הקהילתיים בישראל ובתפוצות. הנהגת יהדות התפוצות, במיוחד בצפון אמריקה, למעט בוויכוח בשאלת מיהו יהודי, מעולם, למרבה הצער, לא הציבה לעצמה כיעד מרכזי בסדר יומה את שותפותן במאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אף התנועות הלא אורתודוקסיות עצמן לא עשו זאת. אסור שהוויכוח והמאבק העיקרי שבו היא מעורבת יתמקד רק בשאלת מיהו יהודי. על יהדות ארצות הברית לנקוט עמדה בשאלות יסוד אחרות שמשפיעות ישירות על הקשר בינה לבין ישראל, על יכולתו של הדור הצעיר בתפוצות להזדהות עם ישראל ולקבל ממנה השראה לחיזוק זהותו היהודית, על המאמצים הרבים המוקדים לחיזוק תחושת ה-odpeopleho, שלא לדבר על הכרסום הקשה בעיצוב זהותם היהודית שלנו, הישראלים. ישראל עוברת תהליך מסוכן של הקצנה חרדית. הדרישות והחומרות כל כך הזויות, עד שלפעמים נדמה שאנחנו חיים בתוך סרט אימה. מי שלא יצטרף למאבק לא יוכל להסיר מעל עצמו אחריות.

וכך גם בצד הישראלי – אסור שהוויכוח והמאבק יתמקדו בחלוקת משאבים ויוקר המוצרים. צדק חברתי אינו רק רשימת הדרישות הכלכליות של מנהיגות מחאת האוהלים. על דפני ליף, איציק שמולי וחבריהם להבין את מה שוועדת טרכטנברג היטיבה כל כך להבין: לא יהיה צדק חברתי בלי להתמודד עם האתגר החרדי. המנהיגות החרדית אינה מסתירה את כוונתה לסרס את מסקנות טרכטנברג ולמנוע את העברת כל ההמלצות הקשורות בהם. הנהגת המאהלים חייבת לנטוש את הקו המתחמק מעימותים ולהצטרף לדרישה לשוויון בנטל, בצבא ובשירות אזרחי, בשוק העבודה ולאכיפת תכנית הליבה. בלי ההמלצות האלו לא רק שלא יהיה צדק חברתי. העול על מעמד הביניים רק יילך ויגדל עד שיקרוס. ובדומה לכך – איך אפשר לדבר על צדק חברתי כאשר מאות אלפי אזרחים מנועים ממימוש זכות האדם הבסיסית להקמת משפחה?

עלינו לחזור לערכי היסוד שהבטחנו לעצמנו ולעולם עם הקמתה של מדינת ישראל, אשר בהם טמון המפתח לעתידה של ישראל ולשגשוגה, ובהם טמון גם ייחודה של תנועתנו ושל מוסד זה: מדינה "המושתתת על ערכי החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", אשר "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת ומצפון"!