בורות והתנשאות ברבנות

המשך הכפייה החרדית מחליש את היהדות

התקפתו של הרב הראשי לאו על השר בנט בעקבות ביקורו בבית ספר קונסרבטיבי בניו יורק היתה שיסוי של מדינת ישראל נגד היהדות הפלורליסטית בתפוצות

15/12/2015 14:52

תגיות: הרב דוד לאו ·  נפתלי בנט ·  קונסרבטיבים ·  רפורמים ·  הרב אורי רגב ·  הרבנות הראשית ·  ארצות הברית ·  בנימין נתניהו

הרב הראשי, הרב דוד לאו. צילום: Yedidya lau, wikipedia

קשה לחשוב על סתירה גדולה יותר מזו שבין הצהרתו השערורייתית של הרב הראשי דוד לאו, שהשתלח בשבוע שעבר בשר החינוך, נפתלי בנט, בעקבות ביקורו בבית הספר הקונסרבטיבי סולומון שכטר בניו יורק, לבין נאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעצרת הכללית של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה בחודש שעבר. בברכתו למשתתפי העצרת אמר נתניהו, "כראש ממשלת ישראל אבטיח תמיד שכל היהודים ירגישו בה בבית – רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים".

לאו השמיע את דברי השנאה שלו על היהדות הקונסרבטיבית בראיון רדיו, שבו תקף את בנט בטענה שלא התייעץ עם רב לפני שביקר בבית הספר בניו יורק, "מכיוון שהתנהגות כזאת בוודאי שאינה מקובלת על כלל ישראל". ברור שלאו סבור כי התייעצות כזאת היא בגדר חובה וכי ההימנעות ממנה והנכונות לשאת דברים במוסד קונסרבטיבי כמוה כהכרה בו ובדרכו ועל כן היא שקולה ל"הרחקת יהודים מהעם היהודי... שאין לה כל הצדקה".

בעקבות ביקורו בבית הספר צייץ בנט דברי שבח למוסד הקונסרבטיבי ודיווח לקוראים על רשמיו: "כמה אהבת הארץ, כמה אהבת יהדות". תגובתו של לאו, לעומת זאת, הבהירה מעל ומעבר לכל ספק כי הרב הראשי בור בכל הנוגע למציאות ביהדות העכשווית וכי הוא מתעב את היהדות הלא אורתודוקסית. "אם השר בנט היה שואל לדעתי לפני הביקור, הייתי אומר לו במפורש, 'אינך יכול ללכת למקום שבו החינוך מרחיק יהודים מהמסורת, מהעבר ומהעתיד של העם היהודי'", אמר לאו.

אפשר לשאול מדוע הצהרותיו האחרונות של הרב לאו מקוממות אותי כל כך. ברור כי רבנים רבים, כמו גם הדיוטות, הם בורים ובעלי דעות שגויות, אבל בחברה חופשית ופתוחה ביכולתם לומר את כל אשר עולה על דעתם. אלא שבמקרה הנדון כאן אין מדובר באדם פרטי. אנו עוסקים ברב האשכנזי הראשי, המחזיק, לפי הגדרה, באחת המשרות הדתיות הבכירות ביותר במדינת ישראל – אף שהוא ממונה על ידי ממשלה חילונית – המפעיל סמכויות מונופוליסטיות וכופות רבות בכספם של משלמי המסים. כאשר אדם כזה מתייג את היהדות הקונסרבטיבית – עמוד תווך בקהילה היהודית בארצות הברית – כקבוצה "המרחיקה יהודים מן העם היהודי", "שנדונה להפסיד את ילדיה בגלל התבוללות" וקובע כי יש לאסור על קשרים בינה לבין מנהיגים ישראלים – אין מדובר רק בדוגמה מעוררת סלידה של נאום שנאה, אלא בשיסוי בלתי קביל של מדינת ישראל נגד היהדות הפלורליסטית בתפוצות.

אין זאת הפעם הראשונה שבה הרבנים הראשיים נתנו ביטוי להשקפתם הקיצונית והסקטוריאלית, המנוגדת למגוון העשיר המאפיין לא רק את העולם היהודי העכשווי אלא גם את הקהילה היהודית בישראל. קודמו של לאו, הרב הראשי הספרדי לשעבר שלמה עמאר (כיום הרב הראשי של ירושלים), אמר שאם יהודי ישראלי ישהה בקהילה יהודית אמריקאית במועדים יהודיים מקודשים עליו להימנע לחלוטין מהשתתפות בטקסים, כדי שכף רגלו לא תונח בבית כנסת רפורמי.

אין ספק כי אם להיטותם של לאו ועמאר להרחיק את ישראל מהרוב המכריע של יהדות ארצות הברית היתה מעוררת תשומת לב, ישראל היתה מוצאת את עצמה במלחמה גלויה נגד מנהיגי הקהילה, פילנתרופים ומשקיעים שתמיכתם בישראל היא נכס אסטרטגי חשוב, חיוני להבטחת רווחתה של ישראל. אבל לעמארים וללאואים המאכלסים את הממסד הרבני והפוליטי החרדי בישראל לא אכפת. הם ודומיהם

העמארים והלאואים חוזרים ומספרים לנו שתלמידיהם, העוסקים בלימוד תורה ובתפילה, הם האחראים לביטחון ישראל ולרווחתה הכלכלית

חוזרים ומספרים לנו שתלמידיהם, העוסקים בלימוד תורה ובתפילה בישיבות בישראל, הם אלה שלמעשה אחראים לביטחון ישראל ולרווחתה הכלכלית.

רוב הישראלים לא רק אינם מקבלים תפיסה מתנשאת זאת, אלא גם סבורים שהיא יוצרת ניכור בין הישראלים למסורת היהודית.

יתרה מזו, לאו מזלזל בחוק הישראלי המתייחס לסוגיה זאת בדיוק.

שר החינוך בתחילת שנות ה-80 (שהיה מנהיג המפלגה שבראשה עומד בנט היום) היה נתון תחת לחץ מצד הרבנים הראשיים, שטענו כי אין להתיר חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד בירושלים. בג"ץ קבע אז, כי לרבנים הראשיים אין כל סמכות למנוע מעובדים של רשות ממשלתית למלא את תפקידם.

בנט נהג בהתאם לעיקרון חשוב זה של דמוקרטיה ושלטון החוק ודחה, כראוי, את תוכחותיו של לאו. ברור כי לאו לא רק אינו מתמצא ביהדות העכשווית ומזלזל בה, אלא גם מזלזל במגבלות שמטילים החוק הישראלי והרשות השופטת על משרדו.

נתניהו, החש בהתרחקות ההדרגתית של היהדות האמריקאית, ובמיוחד של "הדור הבא", מישראל, והמכיר בהשפעה ההרסנית שעלולה להיות לתהליך זה על אינטרסים חיוניים של ישראל, הצהיר על גישה שונה מזו של הלאואים והעמארים, אנשי הממסד הדתי בישראל. ראש הממשלה נתן ביטוי לעמדתו רק לאחרונה, בהצהרה המצוטטת לעיל בעצרת הפדרציות היהודיות.

הדברים נאמרו בעקבות הצהרות דומות שפרסם משרד ראש הממשלה. לדוגמה, הוא נזף בפומבי בשר לשירותי דת, דוד אזולאי מש"ס, שתקף את נשות הכותל ואמר שקשה לו לראות יהודים רפורמים כיהודים לכל דבר. האם יכול מישהו לחשוב שהדעה הקדומה שבה מחזיק אזולאי בנוגע ליהודים לא אורתודוקסים לא תשפיע על מדיניותו כספק שירותי הדת לכל האוכלוסייה היהודית בישראל? האם הוא אכן יכול לעשות זאת באופן שוויוני וללא אפליה?

בנוגע ללאו, באופן אירוני, השקפת העולם של הרב הראשי הולכת ונעשית פונדמנטליסטית, עד שלאחרונה אין הוא מסתפק בהתקפות על יהודים קונסרבטיבים ורפורמים ונלחם גם באורתודוקסיה המודרנית ושולל את הלגיטימיות של פעולות דתיות שעושים רבניה, כמו גיורים.

חשוב להדגיש כי כלל הציבור היהודי אינו שותף לפונדמנטליזם הדתי ולדחייה המגוון היהודי מבית מדרשו של לאו. ההיפך הוא הנכון. לפי סקרי העומק שעורכת עמותת חדו"ש לאורך זמן, הרוב המכריע בקרב היהודים בישראל תומך בהכרה שוויונית של המדינה בכל הזרמים המרכזיים ביהדות, בסיום הסמכות המונופוליסטית של הרבנות הראשית, בהכרה בנישואים אזרחיים ובנישואים לא אורתודוקסיים ובהוצאת המפלגת החרדיות מהקואליציה.

הגיע הזמן להפסיק להתפשר על ביטוי מילולי של מחויבות לחופש דתי ולמגוון יהודי. הגיע הזמן להכיר בכך שקיומה של רבנות ראשית כופה ובורה עומד בניגוד חריף לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים ולשים קץ לרבנות הדוחפת את ישראל לקראת התנגשות עם יהדות העולם.

שום דמוקרטיה בעולם אינה מתייחסת בסובלנות לקיומו של ממסד דתי כופה. גם לא הישראלים. הלאואים והעמארים של ישראל זכאים לבטא את דעותיהם הקדומות השגויות, אבל אינם זכאים לעשות זאת על חשבון המדינה ובעודם עוטים את הגלימה הרשמית של בעלי תפקיד ממלכתי.

כפי שכתב תומס ג'פרסון באופן כה נחרץ במכתב למייסדי בית הכנסת בסוואנה, ג'ורג'יה, ב-1820: "בדת, שלא כמו בפוליטיקה, נפרדים נעמוד, מאוחדים ניפול". ישראל, העם היהודי והיהדות זקוקים למגוון דתי ולחופש בחירה. המשך הכפייה הדתית החרדית והאחדות הכפויה לא רק מחליש את היהדות, אלא גם חותר תחת המדינה היהודית והדמוקרטית.

פורסם לראשונה ב"ג'רוזלם פוסט"