רגע אמת לעתיד

לשמור על הברית

המאמר הזה קורא לאחדות: לא לאחדות חסרת הבחנה, אלא לאחדות ציונית; אחדות לצורך מאבק בכל מה שמסכן את הציונות. שחר אילן מתבונן בעצב במה שנותר מן הברית בין לפיד לבנט

25/06/2014 18:35

תגיות: נפתלי בנט ·  יאיר לפיד ·  הבית היהודי ·  יש עתיד ·  ארץ נהדרת ·  שחר אילן

יו''ר יש עתיד יאיר לפיד ויו''ר הבית היהודי נפתלי בנט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

מאת שחר אילן

יש משהו מאוד עצוב בהתפרקות של ברית האחים לפיד-בנט. כשהוקמה הממשלה, נראה היה שהציבור מאוד מתרשם מהברית הזו, מהאמינות והנאמנות שהפגינו השניים, כמו מהאפשרות שדתיים וחילונים ישתפו פעולה ברמה הלאומית. אבל ככל שעובר הזמן הולך ומתברר שהשניים ראו בברית הזאת משהו בין סחבקייה חברמנית לברית של אינטרסים פוליטיים אקראיים. זה בא לידי ביטוי לא רק בתככים ובמחלוקות ההולכים וגוברים בין הבית היהודי ליש עתיד, אלא גם בבדיחות מהסוג של "ירדנו מדרגת אחים לדרגת בני דודים".

אלא שהברית ההולכת ונרקמת בשנים האחרונות בין המרכז החילוני לציבור הדתי-הלאומי היא משהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי מהאינטרסים הפוליטיים של שתי המפלגות. היא המתכון היחיד הנראה באופק להצלת הציונות מידי עצמה. החשיבות של הברית הזאת גדולה בהרבה מהאישים שמנהיגים ברגע זה או אחר את המפלגות הרלבנטיות. יש לקוות שלפיד ובנט יתעשתו ויוכיחו שאני טועה. אין ספק שזהו רגע אמת לעתיד של הברית בין מרכיבי הציונות ולעתיד של כולנו.

בגלל שהמפלגות החרדיות לא בקואליציה וגם סופגות מכה אחר מכה, לא כל כך חוזרים בשנה האחרונה על האמת הקשה והמאוד כואבת שעליה מסכימים כל בכירי הכלכלה: גידול של חברת הלומדים החרדית, שיגדיל את מספר הגברים הלא עובדים, מסכן את עתיד כלכלת המדינה וצפוי לדרדר את ישראל לעולם השלישי. כלומר, מדובר בסכנה לעצם קיומו של המפעל הציוני.

רוב ממשלות ישראל התבססו בעשורים האחרונים על ברית עם המפלגות החרדיות, הקרויות משום מה "השותפים הטבעיים". חלק מהממשלות האלו עוד לא ידעו כמה ההיענות לדרישות המפלגות החרדיות להזרים תקציבים המממנים חינוך ללא ליבה וללא עבודה, מסכנת את עתיד החברה הישראלית. חלקן ידעו ושילמו בכל זאת. קשה להבין מה כל כך טבעי בשותפים שאינם ציונים והדרישות שלהם כל כך מגזריות ומנוגדות לטובת כלל ישראל.

הממסד החרדי והקיצונים החרדים, מצדם, עשו כל מה שהם יכולים בעשור האחרון כדי לשכנע את הציבור הדתי-הלאומי שהברית שלו היא עם שאר המחנה הציוני ולא עם החברה החרדית ההולכת ומתחרדת, הולכת ומקצינה. נכון, עם קנאי החרדים הדתיים-הלאומיים יכולים להתפלל באותו בית כנסת, אבל האפשרות שלהם לחיות איתם מחוץ לבית הכנסת הולכת ופוחתת.

הציבור הדתי-הלאומי, ובייחוד הנשים הדתיות-הלאומיות, הם הקורבן העיקרי של הכפייה החרדית. זה בא לידי ביטוי בהתעללות של רבים מהרכבי בתי הדין הרבניים בנשים דתיות, שעושות את הטעות ולא פונות לבית משפט למשפחה. זה בא לידי ביטוי בהתחרדות הכותל, שלא משאירה כמעט מקום ברחבה ללאומיות ולציונות. זה בא לידי ביטוי בסירוב של הממסד החרדי להכיר בגיורים של רבני הציבור הדתי-הלאומי. יותר מכל זה בא לידי ביטוי במאבקי הדרת הנשים. הנשים הדתיות-הלאומיות, המתגוררות בשכנות לחרדים, הן הסובלות העיקריות מהמאמצים להדיר את הנשים מהמרחב הציבורי. הן גם המנהיגות העיקריות של המאבקים לעצירת התהליך המסוכן.

הברית הכל כך חשובה בין הציבור החילוני והדתי-הלאומי הוכיחה את עצמה בפעם הראשונה ב-2008, כשהדתיים-הלאומיים היו בין הגורמים העיקריים לניצחונו של המועמד החילוני ניר ברקת בבחירות לראשות עיריית ירושלים. זה היה אחרי שראש העיר החרדי שקדם לו, אורי לופוליאנסקי, השביע את הציבור הדתי-הלאומי מרורים. למרות הדימוי הכל כך חיובי של לופוליאנסקי (שבכל מה שקשור לפעילות יד שרה הוא מוצדק), הוא היה ראש עיר מאוד מגזרי. רבים מהדתיים-הלאומיים הרגישו שבימיו העירייה חדלה לייצג אותם.

הברית הזאת בלטה גם במאבק נגד התחרדות בית שמש. הדתיים-הלאומיים בבית שמש גילו לתדהמתם, שאפילו ילדות מהזרם החרד"לי הן לא מספיק צנועות עבור סיקריקי העיר, שיורקים עליהן. הנשים הדתיות-הלאומיות גילו שהן צריכות לבחור בין ישיבה בחלקם האחורי של האוטובוסים של קווי ההפרדה או להסתכן באלימות. לא פלא שבבית שמש הובילו הדתיים-הלאומיים בשנה האחרונה את המאבק של המועמד החילוני אלי כהן, מאבק שלמרבה הצער הסתיים בכישלון.

לפני הבחירות האחרונות ניצלתי כל במה אפשרית כדי לדבר ולכתוב על הצורך להקים ממשלה כלל ציונית, כלומר ממשלה של המרכז החילוני, הציבור הדתי-הלאומי וכל גוף ציוני נוסף שירצה להצטרף. מבחינתי, ברית האחים לפיד-בנט, שהוקמה לאחר הבחירות, היתה לא רק הדבר הנכון פוליטית, אלא גם הדבר הנכון מבחינה לאומית וציונית. מהרבה בחינות אפשר לומר שהברית הזאת היתה גם רצונם של הבוחרים. 40% ממצביעי הבית היהודי אינם דתיים. הבוחר גם יצר מצב שלנתניהו קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות הלא ציוניות.

את הברית הזאת שיקפה גם העובדה שהמלאכה לקצץ בתקציבי הישיבות החרדיות ולשלב את תוכנית הליבה בחינוך החרדי הוטלה על השר הדתי-הלאומי של יש עתיד, שי פירון. הממשלה הזאת עשתה לא מעט דברים חשובים, שמקדמים שילוב חרדים בעבודה ובהשכלה. כן, זה כולל קיצוצים כואבים אבל הכרחיים. היא גם מקדמת מהלכים לשילוב לימודים כלליים בחינוך החרדי ולשלילת תקציב ממי שלא ילמד אותו. חיוני שהמהלכים האלה יימשכו.

לממשלה הזאת יש יתרון עצום נוסף – היא לא הממשלה הקודמת. לציבור יש זיכרון קצר. רבים כבר שכחו (או הדחיקו) את

הברית הנרקמת בשנים האחרונות בין המרכז החילוני לציבור הדתי-הלאומי היא המתכון היחיד הנראה באופק להצלת הציונות מידי עצמה

הימים שבהם יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני מדגל התורה, ניהל את המדינה והשליט ביד רמה את סדרי העדיפויות המגזריים שלו על המדיניות הכלכלית של ישראל. גפני עצמו לא רק שאינו מתבייש בכך שקבר כל המלצה של ועדת טרכטנברג לצדק חברתי לגבי שילוב החרדים. הוא מתגאה בכך. בין ההמלצות שנקברו: החלת קריטריון מיצוי כושר ההשתכרות על הטבות בדיור, הגבלת תקופת המימון ללימודים בישיבה, שילוב תוכנית הליבה בחינוך החרדי ועוד. וכן, מה שמכונה גזירות לפיד דומה לעתים קרובות להמלצות טרכטנברג.

צריך להיות ברור: כל ממשלה אחרת בכנסת הזו (וקיים חשש סביר שגם בבאה) משמעותה: החזרת ההקצבות וההטבות לאברכים, החזרת האפליה בקצבאות הילדים, עצירת תהליך שילוב תוכנית הליבה בחינוך החרדי, עצירת תהליך ההעדפה של חינוך ממלכתי על חינוך פרטי פורש – כלומר, חזרה למסלול שמוביל להרס המשק ומסכן את עתיד הציונות. מי מוכן לקחת את האחריות הזו על עצמו? למישהו יש באמת זכות לסכן את הברית הציונית החשובה כל כך במקום לנסות להתגבר על המחלוקות בין הבית היהודי ליש עתיד?

כשהוקמה ברית האחים בנט-לפיד הרבו השניים לומר שהם מעדיפים להתמקד בהסכמות ביניהם ולא בחילוקי הדעות. "למה אנחנו ממשיכים להתווכח כל היום על כן / לא מדינה פלסטינית – כאן ממילא שום דבר לא יזוז – במקום פשוט לבצע את ה-70% עליהם אנו מסכימים?" שאל נפתלי בנט באתר הבית היהודי. באמת למה?

נכון, שיתוף פעולה בין הציבור הדתי-הלאומי לציבור החילוני אינו דבר פשוט והוא זרוע שדות מוקשים. השדה הגדול שבהם הוא התהליך המדיני. כבר 20 שנה המפלגות השולטות בממשלות ישראל מוכרות את ענייני הפנים של ישראל למען השליטה בתהליך המדיני. המטרה איננה שלום, שכן כבר ברור וידוע שהמשא ומתן הפך לתכלית עצמו, ללא אפשרות ואולי גם ללא כוונה להסדר. המטרה היא המשך קיומו של התהליך המדיני או חבלה בו, תלוי במכוון. אי אפשר לזלזל גם במטרה הזו. ראינו בשבועות האחרונים שהפסקת התהליך המדיני יכולה לגרום להסלמה חמורה. מן הצד הימני קיומו של התהליך מחייב פשרות לא פשוטות, כמו הקפאת הבנייה בשטחים.

איך אפשר לעקוף את שדה המוקשים הזה: אפשר לקבוע שכל הסכם יגיע ממילא למשאל עם (חוק יסוד: משאל העם שאושר בכנסת עוסק רק בוויתור על שטחים בריבונות ישראל). בינתיים אפשר לסכם על עקרונות שיאפשרו ממשלה משותפת: בנייה בירושלים – כן, בנייה בגושי ההתיישבות – מוגבלת, מחוץ לגושים – לא; יישובים חדשים בגדה – לא, שחרור רוצחים – לא, משא ומתן עם הרשות – כן, עם ממשלת פתח-חמאס – לא. ואולי החשוב מכל: פורום לבירור מחלוקות והשגת הסכמות.

הנושא המדיני אינו המחלוקת הקשה היחידה. יש עתיד והבית היהודי שותפות ללא ספק לביקורת הקשה על הממסד הדתי המתחרד והקיצוני. אבל נראה שהן חלוקות ביותר לגבי הפתרונות הדרושים. יש עתיד התחייבה להנהיג ברית זוגיות לכל. בבית היהודי מבינים שאולי יגיע הרגע שלא תהיה ברירה אלא להיענות לדרישה הזו. אבל בינתיים עושים שם הכל כדי ליצור ממסד דתי מתון יותר וידידותי יותר, שיחסוך כביכול את הצורך במסלול זוגיות אזרחי.

זו כמובן תקוות שווא. לא רק שהניסיונות להקל על מתחתנים, מתגרשים ומתגיירים נתקלים על כל צעד ושעל בהתנגדות של החרדים. גיור ידידותי ושיפור השירות למתחתנים לא יפתרו את הבעיה של יותר מ-300 אלף עולים המכונים חסרי הדת, שאינם יכולים להתחתן בישראל, או של נישואי בני אותו מין. הם גם לא יהפכו את בתי הדין הרבניים לפחות קנאים ואטומים. יש עתיד והבית היהודי צריכות לשבת ולהסכים על חוק משותף למסלול זוגיות אזרחי. אם זה יצליח, אולי אפשר יהיה להתקדם לגיבוש סטטוס-קוו דתי חדש, במקום זה שקרס, ונותרו ממנו רק זיכרונות שפעם החברה הישראלית ידעה להגיע לפשרות ולהסכמות.

צריך להיות ברור, המאמר הזה קורא לאחדות אבל לא לאחדות חסרת הבחנה אלא לאחדות ציונית. המשמעות שלו היא בין היתר אחדות לצורך מאבק בכל מי שמסכן את עתיד הציונות. הבעיה היא שכרגע מי שמסכנים את הברית ההיסטורית בין החילונים לדתיים-לאומיים הם בנט ולפיד. קשה שלא לקבל את הרושם שלפיד כלל לא מעוניין בהישגים, אם לא קדם להם מאבק חריף בתוך הקואליציה, שיחסי הציבור של ההישגים מעניינים אותו הרבה יותר מההישגים עצמם. קשה שלא לקבל את הרושם שבנט לא באמת מכתיב את מדיניות הסיעה שלו בנושאי דת ומדינה והוא נגרר בנושא הזה אחרי חרד"לי האיחוד הלאומי, אלה שנכנסו לכנסת בזכות תמיכת הציבור המסורתי בבנט.

נכון, לפיד ובנט לא זכו להישגים הגדולים בבחירות בזכות דימוי של מבוגרים אחראיים. להיפך, הם נבחרו כי נראו לבוחרים כמשהו חדש ומדליק וצעיר ושונה. אבל מגיע הרגע שבו מנהיגים צריכים להתנהג כמבוגרים אחראיים, להתפשר, ללכת אחד לקראת השני, לקבל החלטות קשות, לוותר על רווחים פוליטיים לטובת החברה והמדינה. זה המבחן הגדול שלהם: האם הם יכולים?

למאמר המקורי במגזין "ארץ אחרת"