לא חייבים חברה קדישא

יש פתרון לקבורה אזרחית

אחרי 25 שנה של תירוצים ודחיות אין קץ, ראוי שהממשלה תפעל ליישום החוק המאפשר קבורה אזרחית. בדיון בבג"ץ לאחרונה, שעסק בעתירה שהגישה עמותת חדו"ש בעניין, נתנו השופטים יסוד לתקווה שיחייבו את הממסד הממשלתי להעמיד פתרון לרשות משפחות שאינן מעוניינות בקבורה אורתודוקסית

22/06/2020 06:27

תגיות: קבורה אזרחית ·  המשרד לשירותי דת ·  בג"ץ ·  חדו"ש ·  קיבוצים ·  מושבים

בית העלמין האזרחי ''מנוחה נכונה'' בבאר שבע. צילום: Nizzan Cohen, Wikipedia

שגיא אגמון

בשנת 1996 חוקקה הכנסת את "חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית", שמעניק לכל אדם את הזכות להיקבר בקבורה אזרחית על פי השקפתו ומטיל על שר הדתות את האחריות להקמת בתי קברות אזרחיים בכל רחבי הארץ. 25 שנים חלפו מאז – ולרוב אזרחי ישראל עדיין אין האפשרות לממש את הזכות להיקבר בהתאם להשקפת עולמם, אם זוהי השקפה חילונית או דתית לא-אורתודוקסית, במרחק סביר ממקום מגוריהם כפי שהורה החוק. המחדל הממושך ביישום החוק הוא אך דוגמה אחת למצב שבו משרד ממשלתי שבראשו עומדים שרים בעלי השקפת עולם אורתודוקסית מופקד על סיפוק חלופות לאורתודוקסיה לכלל הציבור. בעתירה שנדונה בבג"ץ לאחרונה דרשה עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון מהמשרד לשירותי דת ומרשות מקרקעי ישראל להעמיד לרשות הציבור חלופה זמינה באופן מיידי, אף אם באורח זמני, בדמות קבורה אזרחית ביישובים חקלאיים [קיבוצים ומושבים]. הערות השופטים במהלך הדיון נותנות יסוד לתקווה כי עתירת חדו"ש תביא לניעורו של הממסד הממשלתי ולחיובו להעמיד פתרון לציבור ולהפסיק לספק תירוצים ולנקוט דחיות אין קץ.

מדי שנה נפטרים בישראל כ-45 אלף איש. לפי הערכות מבקר המדינה, אשר כבר לפני שנים ביקר בחריפות רבה את מחדלו של המשרד לשירותי דת [למרבה הצער – ללא הועיל], בשלב הראשוני בין 6% ל-17% מהנפטרים מבקשים להיקבר בקבורה אזרחית. כלומר, בין 2,700 ל-7,700 איש בשנה הם קהל היעד לקבורה אזרחית. זו, כמובן, רק ההתחלה מכיוון שמאז קום המדינה לא הועמדה לרשות הציבור כל חלופה ממשית, וה"ערוץ" האורתודוקסי נתפס כאחד מאיתני הטבע שלא ניתן לשנותם. כיום אין מענה לקבורה אזרחית לרוב תושבי ישראל: לא לתושבי ירושלים, לא לתושבי תל אביב ולרוב תושבי גוש דן ולא לתושבים ביישובים רבים אחרים, גדולים כקטנים. אפילו בחישוב שמרני, ב-25 השנים שחלפו מאז חוקק החוק נשללה מ-100 אלף ישראלים הזכות שקבע המחוקק להיקבר בהתאם להשקפתם ולאורח חייהם. לעתים הם אפילו מגיעים לכותרות, כמו בפרשת רוני פיטרסון ז"ל, שאחרי 30 שנות חיים בישראל עם אשתו וילדיו ילידי הארץ, ותרומה עמוקה וייחודית לתרבות הישראלית – לא נמצא מקום להביאו למנוחת עולמים מכיוון שלא היה יהודי כהלכה, ונדרשה התערבות מגבוה כדי שיימצא פתרון לקבורתו, בניגוד לאורחות חייו ולהשקפתו, בבית עלמין קתולי. משפחות רבות אחרות, אשר התקשורת אינה מתעניינת בהן, מוצאות את עצמן מתמודדות עם המועקה והכאב של טקס דתי שנכפה עליהן ועל יקירן, ברגע הקשה מכל, בניגוד לרצונן.

זה שנים שהמדינה מספקת תירוצים אין קץ לאי יישום חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית. הררים של ביורוקרטיה חונקים כמעט כל יוזמה לקדם קבורה אזרחית וכמובן – מחסור בכסף, מכיוון שהעלות של הקמת בית קברות חדש גבוהה והמדינה – במקום להקים בתי קברות ולהעמידם לניהול עמותה אזרחית, מצפה מן העמותות, שהן ארגונים ללא כוונת רווח, לממן את רוב העלות. בישראל, יש להבין, אי אפשר לקבל קרקע או רישיון לקבורה מסחרית, ולפיכך נחסמת דרכם של יזמים להפעיל שירות זה. בשל עלויות הפיתוח הגבוהות של הקרקע – למעשה אין היתכנות כלכלית לקבורה אזרחית ללא תמיכה ממשלתית, שכן המימון מן הביטוח הלאומי ניתן לשיעורין ובדיעבד, על פי היקף הקבורה בפועל. המשרד לשירותי דת, שהקצה מאות מיליונים לפרויקטים של קבורה דתית-אורתודוקסית, דאג שלקבורה האזרחית לא יוקצו תקציבים מספקים לאורך שנים ארוכות. המדינה אף לא היססה לפעול בנחישות ובאמצעות צווים של בתי משפט נגד קיבוצים ומושבים שסיפקו שירות זה בתשלום (בניגוד לחוק, יש לציין) גם למי שאינם תושבי המקום, ובכך חסמה ערוץ זה בלא לספק כל אלטרנטיבה, למרות חובתה לעשות זאת על פי החוק.

מי שנהנים מן המצב הם דווקא הגופים הדתיים והחרדיים המקורבים למשרד לשירותי דת. רוב הגופים שקיבלו עד היום היתר לספק קבורה אזרחית הם דווקא... חברות קדישא ומועצות דתיות אורתודוקסיות. גופים אלה עוסקים בקבורה דתית שנים ארוכות והם צברו רזרבות כספיות ניכרות, קיבלו רישיונות לקבורה אזרחית וקפצו כמוצאי שלל רב על ההזדמנות להרחיב

לפי הערכות מבקר המדינה, בין 6% ל-17% מהנפטרים מבקשים להיקבר בקבורה אזרחית. כלומר, בין 2,700 ל-7,700 איש בשנה הם קהל היעד לקבורה אזרחית

את קשת השירותים שלהם, להנציח את בלעדיותם ולמנוע תחרות ופלורליזם דתי. הפתרון הזה בעייתי הרבה יותר מן הקבורה בקיבוצים ובמושבים, הן מבחינה משפטית והן מבחינת השירות לאזרח (למשל – יש מהם שאינם מאפשרים קבורה בארון, בניגוד להוראת החוק, ואחרים מתנים רכישת קבר בחיים בתנאים בלתי קבילים).

עלילות הקבורה האזרחית בגוש דן ממחישות זאת היטב. ביוני 2000 החליטה הממשלה על הקצאת 10% משטח הקבורה בבית העלמין ירקון לקבורה אזרחית; אך רק בשנת 2018 [!] אישר המשרד לשירותי דת בקשה להקים חלקת קבורה אזרחית, ואף זאת – לחברה קדישא אורתודוקסית הפועלת בחסות הרבנות הראשית. אושרו אף תמיכות חלקיות לקידום 11 פרויקטים של קבורה אזרחית ביישובים שונים, אולם – נכון למרס 2020 – לא הועבר בפועל אפילו שקל אחד לאף אחד מהפרויקטים הללו. אשר לעמותת החברה קדישא "שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית בתל אביב", אשר אותה ראה המשרד לשירותי דת כספקית הולמת לציבור המעוניין בקבורה אזרחית חלופית, הרי לפי התקנון שלה מטרתה לעסוק "בענייני לוויות וקבורת המת לפי השולחן ערוך". תנאי החברות בעמותה הם בין היתר להיות גבר, יהודי, שומר תורה ומצוות...

אנחנו סבורים אחרת. קיים פתרון, שזמין כבר היום. הוא אינו דורש שינוי תוכניות מתאר ארציות, תהליכי הקצאה ממושכים, פיתוח קרקעות או תמיכות. כל מה שצריך לעשות הוא לפעול בהתאם להחלטת ממשלה מ-2004, שלא בוטלה מעולם, ולאפשר מחדש את הקבורה האזרחית ביישובים חקלאיים. בישראל יש 265 קיבוצים ו-451 מושבים, ולרובם ניתנו חלקות קבורה שמאפשרות כבר היום קבורה אזרחית לתושבי המקום. על פי בדיקתנו, יש ביניהם שיהיו מוכנים להעמיד פתרון זה לרשות הציבור אף במסגרת תעריפי הביטוח הלאומי, היינו – בתנאים זהים לאלה המוצעים על ידי חברות הקדישא האורתודוקסיות. שלא במפתיע, את הפתרון הזה מסרבים משרדי הממשלה אפילו לבחון.

בשנת 2019, לאחר התכתבות ממושכת ללא הועיל, עתרה עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון לבג"ץ, ודרשה כי עד להשלמת בתי עלמין לקבורה אזרחית לכל אזרחי ישראל תתאפשר קבורה אזרחית ביישובים חקלאיים כבעבר. המדינה כמובן התנגדה לעתירה, וכצפוי שבה והסבירה כי התהליכים לפיתוח מורכבים וקשים: המועצה הארצית לתכנון ובנייה לא מאשרת את התיקונים לתוכנית המתאר הארצית; ועדת המנכ"לים הפועלת משנת 2014 לא הגיעה להסכמות; העניין אמנם באחריות המשרד לשירותי דת, אבל אם יש צורך אמיתי בשטח – יתכבדו ויפנו למשרד הרשויות המקומיות וידרשו זאת, ואזי המשרד ישקול אפשרות למצוא פתרון, הגם שאין כזה בנמצא [ואשר יועמד כמובן רק לרשות תושבי אותן רשויות ולא לתושבי שכנותיהן שלא פנו בעניין למשרד]; אפילו אם נבדוק לא ניתן לאשר, כי הביטוח הלאומי לא יאפשר לנו, ואם יש טענות לכשלים במצב הקיים, שהעותרת תפנה אלינו...

לשמחתנו, בדיון שנערך בחודש שעבר בבג"ץ דחה בית המשפט את הנרטיב חסר התכלית הזה מכל וכל, והערות אחד השופטים הבהירו עד כמה תשובת המדינה אינה עונה לסוגיה הערכית והעקרונית של כישלון המדינה, שעליה הוטלה האחריות בחוק, זה 25 שנה להעמיד חלופת קבורה אזרחית לרשות הציבור, אשר את זכאותו לכך קבע המחוקק. המדינה נדרשה לשוב ולעדכן את בית המשפט בפעולותיה בנדון תוך 75 יום, תוך שימת לב להערות השופטים. אף על פי שטרם ניתנה החלטה לגוף העתירה, נראה שהרכב שופטי בג"ץ הבין לעומק את הנקודה המרכזית בעתירה: הדבר היחיד שעוצר את הקבורה האזרחית הוא חוסר רצון של הרשויות לעשות זאת. חדו"ש פעלה בתחום זה גם בעבר, כאשר עתרה בהצלחה נגד צה"ל בדרישה לתקן את פקודות הצבא ולאפשר למשפחות שכולות לבחור בקבורה צבאית חילונית או דתית לא-אורתודוקסית. הפעם הרחיבה חדו"ש את פעולתה לכלל המדינה: אם יש תהליכים קשים ואטיים ומורכבים – בינתיים שתאפשר המדינה פתרון ביניים, שפעל בעבר ויכול לחזור ולפעול מחר בבוקר, אם רק יפנימו הרשויות שעקרון חופש הדת והמצפון אינו רק תיאוריה אלא חובה הלכה למעשה.

עו"ד שגיא אגמון הוא סמנכ"ל חדו"ש – לחופש דת ושוויון