600 אלף ללא זכות להינשא
חירות הנישואין בישראל
עד מתי תהיה ישראל הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם השוללת מאזרחיה את הזכות להינשא
אורי רגב, 15/08/2022 14:29
תגיות: חופש הנישואין · אהרן ברק · משה לנדוי · הרב דוד סתיו
תמיכה בחופש נישואין לקראת בחירות 2022
ב-1948 קמה מדינת ישראל, אשר חרתה על דגלה את ההבטחה לחופש דת ומצפון. ב-1948 אימץ האו"ם את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, הקובעת בסעיף 16[1]: "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות במעשה הנישואין בתקופת הנישואין ובשעת ביטולם". קביעה זו של האמנה עוגנה בשנת 1966 בסעיף 23[1] של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אשר אושררה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991.
אלא שבניגוד להבטחת מגילת העצמאות, מדינת ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם השוללת מאזרחיה את חירות הנישואין, כפי שהעלתה בדיקה מקיפה שערכה חדו"ש בעבר, אשר בחנה את מצב חופש הנישואין בכל מדינות העולם. מבט אחד במפת העולם המתארת את מצב חופש הנישואין מתאר בדיוק את המצב, את בעיית חירות הנישואין בישראל ואת משפחת המדינות שאליהן היא משתייכת בתחום זה.
לפני כמה שנים הפקנו בחדו"ש סרטון קצר, שבו הוצג אתגר חופש הנישואין בישראל באמצעות ראיונות עם זוגות המייצגים את הקבוצות השונות הזקוקות ו/או הרוצות בפריצת מונופול הרבנות על נישואין בישראל, לרבות זוגות דתיים שומרי תורה ומצוות הבוחרים בקידושין פרטיים מתוך סירוב לכפוף את עצמם למרות הרבנות ולכלליה (למשל, המגבלות על תפקידה וחלקה של הכלה בטקס הנישואין). כמו כן שילבנו בסרטון ראיונות עם פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' רות הלפרין קדרי ואחרים ועם עורכי נישואין אלטרנטיביים.
ישראל הודיעה כי אשרור האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות כפוף להסתייגות, שלפיה "ענייני המעמד האישי כפופים בישראל לדין הדתי של הצדדים הנוגעים לדבר. במידה שחוק כזה אינו עולה בקנה אחד עם התחייבויותיה לפי האמנה, ישראל שומרת לעצמה את הזכות להחיל את החוק".
מצב עניינים זה גורם לפגיעה קשה במאות אלפי אזרחים (על פי הערכת חדו"ש, למעלה מ-600,000) שאינם יכולים להינשא כלל בישראל, וממיליונים נוספים אשר נמנעת מהם האפשרות לבחור בטקס נישואין ההולם את השקפת עולמם ואורחות חייהם. קבוצות האוכלוסייה שאינן יכולות להינשא כלל בישראל כוללות: כ-400,000 עולים מבריה"מ לשעבר וילדיהם אשר אמם אינה יהודייה על פי ההלכה; בני זוג מאותו מין; כהן וגרושה/גיורת; ממזרים; בני זוג שאינם מאותה דת; יהודים שאינם יכולים להוכיח את יהדותם לשביעות רצונה של הרבנות. רבים עוד יותר נאלצים להינשא ברבנות בניגוד לרצונם, והיו מעדיפים לבחור בטקס נישואין אלטרנטיבי, כפי שיוצג להלן.
בית המשפט העליון היה רגיש למציאות זו בפסיקתו בעניין רישום נישואין אזרחיים של ישראלים בחו"ל וכן בסדרת פסקי דין שעסקה בקידושין פרטיים של כהן וגרושה, תוך שהוא נותן להם סעד גם בניגוד לפסיקתו המפורשת של בית דין רבני, שכן בהלכה אין כלל צורך ברב כדי לתת תוקף הלכתי לקידושין פרטיים שעורכים בני הזוג בפני שני עדים (מאידך גיסא, בג"ץ סירב לתת סעד דומה לבני זוג יהודים אשר בחרו בקידושין פרטיים כדי לעקוף את הצורך להיזקק לרבנות לשם נישואיהם). כך כתב השופט משה לנדוי בבג"ץ 80/63: "מדינתנו מבטיחה לכל אזרחיה את חופש המצפון. המבקשים אינם שומרים את מצוות הדת, ולפי חוק המדינה הם חופשיים לעשות כן ... הם מוצאים עצמם נוכח איסור שכולו דתי פולחני ... הטלת איסור כזה על אדם שאינו מאמין, קשה ליישבה עם חופש המצפון וחופש הפעולה הכרוך בו".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט פרופ' אהרן ברק, כתב בסוגיה זו: "מי שאינו יכול להינשא לפי הדין הדתי ומי שאינו
בית המשפט המינהלי בלוד הורה לאחרונה לרשום כנשואים בני זוג ישראלים שנישאו בהתוועדות מרחוק (באמצעות זום)
רוצה להינשא על פי הדין הדתי מטעמיו שלו – אינו יכול להינשא בישראל. נישואין אזרחיים אינם מוכרים בישראל. מצב דברים זה פוגע בזכות החוקתית להינשא ... הדין הקיים פוגע לא רק בזכות-הבת לחיי נישואין אלא לעתים גם בזכות-הבת לחופש המצפון וחופש מדת. היבטים שונים שבו פוגעים גם בזכות הבת לשוויון" (ברק, כבוד האדם – זכות היסוד ובנותיה (2014), עמ' 672). ניסיונות חוזרים ונשנים לקדם הכרה בחלופה של נישואין אזרחיים באמצעות בתי המשפט נדחו באופן עקבי. בית המשפט העליון שב והבהיר כי פתרון בעיה זו מצוי בידיו של המחוקק ולא בידיהם של בתי המשפט.
הבנה ואמפתיה למצבם של אלה שאינם יכולים להינשא במדינתם, כדוגמת מאות אלפי עולי בריה"מ לשעבר שהם זכאי שבות מצד אביהם אך אמם אינה יהודייה על פי ההלכה, גילה גם השופט פרופ' אליקים רובינשטיין. עם זאת, רובינשטיין דחה את העתירה שדן בה לגופה ו"גלגל את הכדור" לכנסת: "בן לאב יהודי ואם לא יהודייה ... לא חטא ולא פשע. הוא אזרח ישראלי טוב ככל אחד מאתנו, הנושא בחובות וזכאי לזכויות, הזכות לנישואין עומדת לו ... הוא לא בחר כנראה בגיור אף שהוא רואה עצמו כיהודי; זהו פתרון אפשרי ורצוי מאוד לטעמי, אך המסור לו ולהכרעתו האישית. לכן על המדינה לעצב פתרון הוגן לשכמותו שלפיו לא יחוש מי מאזרחיה כמעין 'סוג ב'..." (השופט רובינשטיין בבג"ץ 129/13).
עם זאת, ניתן להצביע על פריצת דרך אפשרית בתקופה האחרונה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המינהלי בלוד, אשר הורה לרשות האוכלוסין לרשום כנשואים בני זוג ישראלים שנישאו בהתוועדות מרחוק (באמצעות זום) במחוז יוטה שבארצות הברית. שם פותחה פלטפורמה חדשנית לרישום ועריכת נישואין לבני זוג מכל העולם, וכצפוי – היא הפכה לפופולרית בקרב זוגות ישראליים אשר אינם יכולים להינשא כלל במדינתם בשל הכפייה הדתית או שסירובם להינשא ברבנות מבוסס על נימוקים מצפוניים (תפיסת עולם חילונית, שוויון מגדרי וכד'). עם זאת, לאחר שהזוגות הראשונים נרשמו כנשואים והדבר התפרסם, אסר שר הפנים אז – הרב אריה דרעי – על רשות האוכלוסין להמשיך לרשום נישואין אלה, אשר הרשויות הפדרליות האמריקאיות מכירות בהם כבכל נישואין אזרחיים הנערכים במדינה אחרת, וההכרעה עברה לערכאות. כאמור, לאחרונה פסק בית המשפט המינהלי בלוד לטובת רישום נישואי יוטה, ותלויות ועומדות עתירות נוספות שהגישה חדו"ש בנושא בשם עשרה זוגות נוספים. עם זאת, בשלב הנוכחי ביקשה המדינה לעכב את ביצוע פסק הדין כדי לאפשר לה לשקול הגשת ערעור עליו לבית המשפט העליון. טיעוני המדינה חלשים ביותר, כפי שהצביעה השופטת פינק בפסק דינה, ואם כמקווה יסרב פרקליט המדינה להגיש ערעור או שבית המשפט העליון ידחה אותו – ייפתח בפני הציבור בישראל ערוץ נישואין אזרחיים זמין, מהיר, זול וחוקי. אין ספק שזה אינו פתרון שלם או אידיאלי, ואינו דומה להנהגת נישואין וגירושין אזרחיים לישראלים במדינתם, אך זהו צעד מעודד בכיוון הנכון.
בסתירה שבין הבטחת מגילת העצמאות והמוסכמות המובנות מאליהן באשר לחירות הנישואין בכל הדמוקרטיות המערביות (חוץ מישראל) לבין שליטת הדין הדתי והמנגנון הדתי בעריכת נישואין בישראל – ברורה עמדתו של רוב הציבור היהודי הבוגר. חדו"ש מודדת זאת בסקרי דעת הקהל השנתיים והתקופתיים שהיא עורכת, וממצאי סקרים אלה, הנערכים מאז שנת 2009 באמצעות מכון סמית, תואמים סקרים דומים שנערכים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד. כשני שלישים מן הציבור תומכים בכך שהמדינה תאפשר בחירה חופשית בנישואין ותכיר באופן שווה גם בנישואין אזרחיים ובנישואין דתיים לא-אורתודוקסיים (ליהודים).
חדוש חופש נישואין מגילת העצמאות
נשאלת השאלה, לפיכך, מדוע רצונו הברור של רוב הציבור אינו מיושם, ומה טוענים נגד הנהגת חופש נישואין נרחב, ולפחות אפשרות לנישואין אזרחיים, אלה המתנגדים לשינוי.
באשר לשאלה הראשונה, נראה שהתשובה ברורה: הסיבה היחידה להתעלמות מרצונו של רוב הציבור ומן הבדידות הלא מזהירה של ישראל במשפחת האומות הדמוקרטיות בכל הנוגע לחירות הנישואין היא כניעה לדרישת המפלגות הדתיות.
לא למותר לציין כדוגמה את נישואיו של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, אשר לא ראה כל מניעה להינשא בנישואין אזרחיים לאשתו השנייה, לא יהודייה שהתגיירה בגיור קונסרבטיבי, בפני שופט בבוסטון ביום שבת.
מובן שכדי לתרץ דרישה/כניעה זו מושמעים נימוקים שונים, ואלה שני העיקריים שבהם:
1. הנהגת נישואין אזרחיים תפלג את העם.
2. בלעדיות הנישואין ההלכתיים בשליטת הרבנות הראשית דרושה לצורך הבטחת זהותה היהודית של מדינת ישראל.
את הטיעון הראשון שומעים מכיוונים שונים, בחלקם ליברליים לכאורה, כמו הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר, אשר השיב לשאלה בעניין: " אני מתנגד לנישואין אזרחיים מהסיבה הפשוטה שבמדינת ישראל, ביום שבו יהיו נישואין אזרחיים, המרקם החברתי יילך וייפרם לחלוטין. התוצאה של זה תהיה שבתהליך של שנים ייווצרו כאן שניים-שלושה עמים, לא מבחינה תרבותית, אלא שניים-שלושה עמים הלכתיים שונים. ואת זה אני מנסה לעצור".
מאידך גיסא רבנים ופוסקים אורתודוקסים לא מעטים גורסים שאין באמת חשש לפילוג העם במובן ההלכתי בשל הנהגת נישואין אזרחיים, בעיקר משום שיש יסודות הלכתיים מוצקים לעמדה שלפיה אין לנישואין אזרחיים תוקף הלכתי בזמן הזה ולפיכך אין לחשוש לממזרות גם במקרה שבו לאחר נישואין וגירושין אזרחיים שבה האשה ונישאת (זאת בניגוד למציאות שהתקיימה בעבר הרחוק, אשר על בסיסה נקבעה החזקה ההלכתית: "חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", וכן על בסיס נימוקים הלכתיים נוספים). כך גורסים למשל רבנים אורתודוקסים חשובים כמו הרב יהודה עמיטל, הרב שג"ר והרב שלום משאש, ומומחי משפט כמו פרופ' פנחס שיפמן אשר הקדיש לנושא זה את ספרו "מי מפחד מנישואין אזרחיים" ופרסומים מאוחרים יותר כמו "מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין" (ביחד עם ד"ר אבישלום וסטרייך).
בדומה לכך, גם באמנת גביזון-מידן הסכים הרב מידן לאפשרות של נישואין אזרחיים או רפורמיים, ובלבד שאם בני הזוג נפרדים ורוצים לשוב ולהינשא – יידרש אישור של בית דין רבני לנישואין החוזרים.
בנוסף לאמור לעיל ראוי להדגיש כי בניגוד להפחדה בנושא פילוג העם, הרי בארצות הברית, למשל, מתקיים חופש בחירה בנישואין בקרב הקהילה היהודית זה מאות שנים, ולמרות מתחים ועימותים בנושאים רבים, לרבות בנושאי דת והלכה, טרם שמענו שקהילת הענק הזו התפלגה לשניים-שלושה עמים כפי שמאיימים של הרב סתיו ודומיו.
באשר לטיעון השני, בדבר הפגיעה באופייה היהודי של ישראל, הרי בכך אנחנו שבים לנקודת המוצא של זהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה. בכל הכבוד לגורסים טיעון זה, רוב הציבור בישראל חלוק עליהם, ורוצה לראות את זהותה היהודית של מדינת ישראל מתעצבת בהתאם לעקרונות של מגילת העצמאות ולא בדרך של כפייה דתית ופגיעה בזכויות האזרח, כבוד האדם, חופש הדת ועקרון השוויון. המחלוקת בנושא זה מתקיימת לא רק בסוגיית הנישואין, אלא בסוגיות רבות נוספות, דוגמת תחבורה ציבורית בשבת והמונופול של הרבנות הראשית על הכשרות בישראל. בכל הנושאים אנו מוצאים שההכרעות הפוליטיות מנותקות מערכי היסוד של חופש דת ומצפון ומרצון הציבור, ומבוססות על סחר סוסים פוליטי.
בעניין קיומי זה חשוב גם להדגיש שניתן וראוי להציג חזון אלטרנטיבי לזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שעשיתי ביחד עם אחד הרבנים האורתודוקסיים המודרניים החשובים בארצות הברית, הרב מרק אנג'ל, ובמסמך שהצגנו חופש הנישואין הוא אחד ממרכיבי היסוד. על מסמך זה חתמו אישים, פעילי ציבור ורבנים רבים מכל הזרמים וההשקפות הפוליטיות, לרבות אורתודוקסים (ראו מסמך החזון למדינה יהודית ודמוקרטית).