מחוץ לבית
איך עזבתי את הסמינר ואת בית אבא
רות בנדיקט מספרת בבלוג "בציציות ראשי" איך יצאה לשאלה
22/03/2011 22:36
תגיות: רות בנדיקט · "בציציות ראשי" · יציאה לשאלה · סמינר לבנות
אישה חרדית בבית שמש, עטופה שכבות ביגוד רבותה. צילום: מיכל פתאל, פלאש 90
"לאחר מאבק מתסכל בנושא בגרויות, 1:0 להורי הצדיקים, מצאתי את עצמי נארזת בדיוק רב, כשבאמתחתי מספר גרביים כמספר ימות השנה לערך ומחלצות הגונות ומייבש שיער, ונשלחת אחר כבוד לסמינר לבנות בשווייץ", כותבת רות בנדיקט בבלוג בציציות ראשי. "נרשמתי בעל-כורחי לתוכנית בת שנתיים, בהן אלמד השקפה חרדית די ספציפית, הלכה (בעיקר הלכות צניעות, שבת, כשרות ומעט טהרה, עד כמה שניתן לצנזר), וקצת מיסודות ההוראה והפסיכולוגיה על מנת להבטיח את פרנסתי בעתיד בתור מורה במוסדות בית יעקב".
את הבית, לדבריה, עזבה בכעס ולא חזרה אליו יותר. לשווייץ נשלחה בגלל ירידה במניותיה בשוק השידוכים הליטאי. "כאשר בנתונים לגבי תירשמנה השנתיים בשווייץ, אין גבר שיוכל לעמוד בפני צַדֶּקֶת-עולם, בעלת סולם ערכים מדוקדק כאורלוגין, כלה נאה וארוזה".
התברר לי שאלוהים אינו מרכז ההוויה, אלא שילוש מקודש המורכב ממיתולוגיה רבנית, מיניות מודחקת וחרדות נטישה
אבל בסמינר מצאה שילוב של אחריות שומרונית והצטדקות. "התברר לי שאלוהים אינו מרכז ההוויה, אלא שילוש מקודש המורכב ממיתולוגיה רבנית, מיניות מודחקת וחרדות נטישה", היא כותבת.
בשיחות טלפון עם הוריה, הרגישה שאיש אינו מקשיב לה. "העתיד שהצטייר בעיני הוכתם בדמי, בדמי הבתולין ומחית המוח המתרכך שלי, שחלותי השתרגו לתוך ריאותי והרחם מחץ את לבי. הפסקתי לאכול, בלי משים לב, רק על מנת שלא לשבת בחדר האוכל המבהיל. שערי החל לנשור. בכיתי לאבי ולאמי, אך הם לא הסכיתו לכפיות-טובתי. בגיל 16, מבוהלת ובודדה, החלטתי לא לחזור הביתה לחופשת החנוכה. הלכתי למכינה מקומית של גויים, ונרשמתי לבגרויות".
למאמר המלא